לשון המקורות – (המקרא)

ויקרא פרק כה

(דיני שמיטה)

פסוקים א־ז:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה':

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל

תרגום ללשון ימינו:

אלוהים פונה אל משה במעמד הר סיני ומורה לו לומר לבני ישראל כך: כשתבואו אל הארץ שאני נותן לכם, תעשו שנה של שבתון, כלומר: במשך שש שנים תזרעו את השדה ותזמרו את הכרם (תעבדו את האדמה) ותאספו את התבואה שתצמח מן האדמה. בשנה השביעית תעשו שנת שבתון - לא תעבדו את השדה: אל תקצרו את השאריות של התבואה, גם לא את מה שצמח מאליו (מעצמו). השבתון מוסבר קודם בטיעון דתי (שַׁבָּת לַה'), ולאחר מכן מתווסף הסבר נוסף: מה שיצמח בשנה השביעית יהיה לכם ולכל מי שעובד אצלכם: העבד, האמה, השכיר והתושב המתגורר איתך, וכן יהיו השאריות מיועדות לבהמות ולחיות אשר בארץ. שימו לב להבדל בין הכלל הנקבע כאן לבין הכלל המקביל המופיע בספר שמות פרק כ"ג: שם נכתב כי התבואה הצומחת בשנת השמיטה אינה מיועדת לבעל השדה לאכילה, ואילו בפסוקים כאן מצוין כי תבואה זו מיועדת גם לבעל השדה לאכילה.

אוצר מילים:

- שָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'; שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן; שְׁנַת שַׁבָּתוֹן = בשלושת הצירופים הללו מופיע השורש ש-ב-ת (שָׁבְתָה; שַׁבָּת; שַׁבַּת; שַׁבָּתוֹן). לשורש ש-ב-ת מספר משמעויות בעברית (והמילה 'שַׁבָּת' היא מילה פוליסמית. על המושג פוליסמיה תוכלו לקרוא ביחידה העוסקת בנושא זה בפרק אוצר המילים והמשמעים). בפסוקים הללו משמעותה של המילה היא הפסקת עבודה: כלומר על האיכר לשבות ממלאכתו, ולא לעבוד. הצירוף 'שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן' הוא צירוף בעל אפקט של הדגשה, כלומר מדובר במנוחה מוחלטת. השנה השביעית המוזכרת בפסוקים אלה היא שנת השמיטה, אשר מוזכרת גם בספר שמות פרק כג.

- כִּי תָבֹאוּ = כשתבואו, כשתגיעו (פתיחה של פסוקית זמן)

- תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר = תגזום זמורות של גפן. לִזְמור = לחתוך ענפים של גפנים הנושאים ענבים. כרם הענבים משמש כאן דוגמה שממנה יש להסיק אל הכלל: אסור לעבוד בכל עבודת השדה, שזמירת ענפי הגפן היא אחת מן העבודות הללו.

- סְפִיחַ קְצִירְךָ = תבואה או גידול אחר הצומחים מאליהם מן הגרגרים שנשרו או שנתפזרו בשעת קציר קודם, בלי חרישה וזריעה (על־פי מילון רב־מילים).

- עִנְּבֵי נְזִירֶךָ = הענבים שעל הגפן, שאותה לא זָמְרוּ בזמן

- תִבְצֹר = תקטוף ענבים

- וְלִשְׂכִירְךָ = השכיר העובד אצלך

- וּלְתוֹשָבְךָ = אדם היושב בארצך באופן קבוע, אך אינו אזרח הארץ

תופעות לשוניות אופייניות ללשון המקרא:

- וַיְדַבֵּר; וְאָמַרְתָּ; וְשָׁבְתָה; וְאָסַפְתָּ; וְהָיְתָה – בכל אחד מן הפעלים הללו ישנו צירוף של ו' לפני פועל בזמן מסוים, אך הוראת הפועל הפוכה לזמנו של הפועל. אנו מכנים זאת וי"ו ההיפוך, כיוון שהיא הופכת את זמנו של הפועל הצמוד אליה. (וַיְדַבֵּר = דיבר; וְאָמַרְתָּ = תגיד; וְשָׁבְתָה = תִשְבות; וְאָסַפְתָּ = תאסוף; וְהָיְתָה = תִּהְיֶה)

- אֲלֵהֶם; תָבֹאוּ; נֹתֵן – בשלוש המילים הללו ישנו שימוש בכתיב חסר השונה מן הכתיב החסר המקובל בעברית של ימינו. השוו: אֲלֵיהֶם; תָבוֹאוּ; נוֹתֵן

- לֹא תִזְרַע; לֹא תִזְמֹר; לֹא תִקְצוֹר; לֹא תִבְצֹר – שימוש במבנה של מילת השלילה 'לא' + פועל בעתיד כדי לציין איסורים (מצוות 'לא תעשה'). החלופה המשמשת בעברית בת זמננו היא במילה 'אַל', והשוו: 'אל תזרע', 'אל תזמור' וכן הלאה.

- אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ; לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָבְךָ – חזרה על מילת היחס במשלים כולל (זהו כלל המשמש גם בעברית בת זמננו).

- שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר – מושא ישיר מיודע ללא מילת היחס 'את'. בעברית בת זמננו היינו מוסיפים את המילה 'את' לפני המושא הישיר המיודע, כלומר: 'את שדך [...] ואת כרמך'.

- כִּי תָבֹאוּ; לֹא תִזְרַע; לֹא תִזְמֹר; לֹא תִקְצוֹר; לֹא תִבְצֹר; תִּהְיֶה כָל – בכל אחד מן הצירופים הללו מופיעה מילה הפותחת באות מאותיות בג"ד כפ"ת, אשר אינה דגושה בדגש קל. על פי כללי הדקדוק, אותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה אמורות להיות דגושות בדגש קל, ואילו בלשון המקרא כאשר המילה הקודמת מסתיימת בתנועה ובאה בטעם מְחַבֵּר, משמיטים את הדגש הקל בראש המילה.

- וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָבְךָ – כאן נעשה שימוש בשם עצם בצורת היחיד לציון הריבוי, כלומר שם העצם ביחיד מציין שם סוגי – הסוג הכללי ולא הפרט היחיד (עַבְדְּךָ = כלל העבדים שלך; אֲמָתֶךָ = כלל האמות שלך; שְׂכִירְךָ = כלל השכירים שלך; תוֹשָבְךָ = כלל התושבים הגרים בארצך).

- שָׂדֶךָ; כַּרְמֶךָ; תְּבוּאָתָהּ; קְצִירְךָ; נְזִירֶךָ; לְאָכְלָה; וּלְעַבְדְּךָ; וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ; וּלְתוֹשָבְךָ; וְלִבְהֶמְתְּךָ; בְּאַרְצֶךָ; תְּבוּאָתָהּ – המשותף לכל המילים הללו הוא בכך שבכולן מופיע כינוי קניין (שייכות) חבור או כינוי מושא חבור. השימוש בכינויים חבורים הוא אופייני מאוד ללשון המקרא, וניתן להבחין עד כמה זהו מאפיין דומיננטי בקטע הנתון. דוגמות: שָׂדֶךָ = השדה שלך; כַּרְמֶךָ = הכרם שלך; תְּבוּאָתָהּ = התבואה שלה; לְאָכְלָה = לאכול אותה (כינוי מושא)